ניתן להבין כראוי את החזרה בתשובה כשינוי צורת המחשבה - שינוי בכוונה כאשר הרצון לחטוא משתנה לחוסר רצון לחטוא - זה מוביל לשינוי בהתנהגות. זה כרוך בהחלטה לבצע שינוי של התנהגות ו/או גישה לגבי משהו מסוים. לפי המקרא, הפירוש של חזרה בתשובה הוא לסור מהחטא עם רצון בלב להשתנות ולא לחזור על אותה התנהגות שוב. כמובן, הרצון לעולם לא לחטוא שוב והיישום בפועל הם לא תמיד אותו דבר. מניסיוננו, לפעמים אנחנו נכשלים במלחמה שלנו עם החטא (אל הרומיים ז' 19). אולי אנחנו מתחרטים על זה, ובכנות לא רוצים לחטוא שוב, אבל בגלל החולשה האנושית שלנו, אנו לפעמים עשויים להיכשל לחלוטין בפעולת החרטה. עם זאת, על ידי החסד של אלוהים אנחנו יכולים לפנות אליו שוב, לחשוב על עצמנו כמתים לחטא ולחיות עבור המשיח. אנחנו באים באומץ לפני כסא החסד כדי לקבל רחמים, ולמצוא חסד ורחמים שיעזרו לנו בעת הצורך (אל העברים ד' 16). זה לא אומר שזה בסדר לחטוא בכוונה ולאחר מכן לנסות לחזור בתשובה על כך. יש הבדל בין (1) מאבק כנה (שהוא סימן של התחדשות) ו(2) יחס אגבי ויום יומי לגבי ביצוע החטא, כך שאדם יוכל לחזור בתשובה מאוחר יותר (סימן של העדר התחדשות).

 

למשל, תחשוב על המשל על הבן האובד שעזב את בית אביו והלך לארץ רחוקה. מתי התרחשה נקודת המפנה? האם זה היה בזמן השיח שלו בינו לבן עצמו?

 

כְּשֶׁעָשָׂה חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ אָמַר, 'כַּמָּה מְשָׁרְתִים שְׂכִירִים שֶׁל אָבִי יֵשׁ לָהֶם לֶחֶם בְּשֶׁפַע וַאֲנִי גּוֹוֵעַ כָּאן בָּרָעָב! אָקוּם וְאֵלֵךְ אֶל אָבִי וְאֹמַר לוֹ: אַבָּא, חָטָאתִי לַשָּׁמַיִם וּלְךָ. אֵינֶנִּי רָאוּי עוֹד לְהִקָּרֵא בִּנְךָ. שִׂים אוֹתִי כְּאֶחָד מִשְּׂכִירֶיךָ.' הוּא קָם וְהָלַךְ אֶל אָבִיו (לוקס ט״ו 17-20).

 

אני חושב שנקודת המפנה האמיתית התרחשה בפסוק שבע עשרה כאשר הוא פעל כדי לחזור הביתה לאביו. הרבה אנשים אומרים דברים לאלוהים, אבל הוא צופה במעשינו. אלוהים מכיר כל לב, ללא קשר למילים שאנחנו אומרים. הפעולות שלנו ידברו בשם הדברים שמתרחשים בלבבות שלנו. יש כאלה שיפטרו את עצמם מטבילתו של יוחנן לחזרה בתשובה, כי הם נשענים על זכויותיהם האתניות, ואומרים שמכיוון שהם צאצאיו של אברהם, יש להם סעיף בחוזה שהם העם הנבחר של אלוהים, ולכן הם יהיו בסדר ביום הדין. זה אותו דבר היום. יש מי שחושב שמכיוון שהם נולדו למשפחה מאמינה או למדינה נוצרית, הם יהיו בסדר, אבל השקר הזה ימנע מהם את האמת.

 

האויב שלנו, השטן, משתמש בשקר הזה כל הזמן כדי להגיע לתוצאה הרצויה בעיניו. ההונאה הטובה ביותר היא זו שנראית הכי קרובה לאמת. האמונה שכל אחד יכול להגיע לגן עדן על ידי מעשים ולא על ידי קבלה של המוות של ישוע על הצלב עבור החטאים שלו היא הונאה. התורה ניתנה כדי להראות לך את הצורך שלך במושיע. אף אחד מאתנו בעצמנו לא יכול לשמור את התורה - אנחנו צריכים מושיע כדי למלא את החוק עבורנו ולהעביר אותנו מעונש החטא. כלומר, האחד ששילם לחלוטין את עונשו של החטא בגופו על העץ. ״הוּא אֲשֶׁר אֶת חֲטָאֵינוּ נָשָׂא בְּגוּפוֹ עַל הָעֵץ, כְּדֵי שֶׁנָּמוּת לְגַבֵּי הַחֵטְא וְנִחְיֶה לַצְּדָקָה; אֲשֶׁר בְּחַבּוּרָתוֹ נִרְפָּא לָכֶם״ (אגרת פטרוס הראשונה ב׳ 24). ישוע הוא התחליף היחידי לחטא - אין סעיף בחוזה של אלוהים לגבי עם נבחר כלשהו.

 

ביום של חג השבועות, כאשר כיפא קם והטיף את הבשורה, דבר אלוהים חדר לליבם כמדקרות חרב. הם הגיבו, "אַחִים מָה אֵיפוֹא נַעֲשֶׂה. אָמַר לָהֶם כֵּיפָא: שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה וְהִטָּבְלוּ אִישׁ אִישׁ מִכֶּם בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ לִסְלִיחַת חֲטָאֵיכֶם, וּתְקַבְּלוּ אֶת מַתְּנַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ (מעשי השליחים ב׳ 38). מרקוס מתעד את מילותיו הראשונות של ישוע בתחילת שליחותו בגליל בצורה הבאה: "מָלְאָה הָעֵת וּקְרֵבָה מַלְכוּת אֱלֹהִים! שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה וְהַאֲמִינוּ בַּבְּשׂוֹרָה!״ (מרקוס א׳ 15). הדרך היחידה אל מלכות האלוהים היא חזרה בתשובה לפני אלוהים וקבלה של המוות החלופי של המשיח כצורת התשלום של אלוהים עבור חטאך. זוהי דרך הישועה, כלומר לקבל את המשיח (יוחנן א' 12).

 

יוחנן אומר לנו בפסוק שמונה, שעלינו לעשות פרי ראוי לתשובה. עצם העובדה שנטבלנו אינה משנה את ליבנו; הטבילה מהווה רק סמל חיצוני של שינוי פנימי. השינוי הפנימי יוביל לשינוי באורח החיים. הדברים יהיו שונים מבחוץ בגלל השינוי הפנימי שכבר התרחש! תשובה אמיתית תוביל לצער על החטא. הרצונות שלנו ישתנו כאשר נקבל חיים חדשים במשיח. מדוע אנחנו רוצים להישאר כבולים לחטא ההרסני שלנו, כאשר שוחררנו כדי לחיות את החירות שישוע העניק לנו במותו?

 

מה כוונת הביטוי "וכבר מונח הגרזן על שורש העצים"?

 

יוחנן מספק תמונה עוצמתית של משרת שמתכוון לכרות עץ. כדי לכוון את מקום החיתוך בצורה הנכונה, אדם מניח את להב הגרזן שלו על השורש, ומייצב את רגליו לפני שהוא מניף את הגרזן מעל ראשו כדי להכות בחוזקה בשורש. ישנן שתי דרכים להסתכל על התמונה הזאת. 1) תמונה של אדם או עם (אומה היא אוסף של אנשים בעלי זהות ארגונית אחידה). אם אין חזרה בתשובה, העץ ייחתך וייזרק לאש כחסר ערך. 2) הגרזן המונח על השורש יכול להיות גם תמונה של עבודת המשיח בחיינו, אשר באמצעות החזרה בתשובה שלנו והאמונה בו, יניח את הגרזן שלו על שורש בעיית החטא שלנו, אותו השורש שירשנו מאדם. זה מה ששאול כותב לנו באגרת שלו אל הרומים, ״זֹאת אָנוּ יוֹדְעִים: הָאָדָם הַיָּשָׁן אֲשֶׁר בָּנוּ נִצְלַב אִתּוֹ כְּדֵי שֶׁיֵּהָרֵס גּוּף הַחֵטְא וְלֹא נִהְיֶה עוֹד עֲבָדִים לַחֵטְא״ (אל הרומים ו׳ 6).

 

כאשר אנחנו נושעים אנו נולדים מחדש או נולדים מלמעלה, ואנחנו מקבלים חיים חדשים במשיח. הגרזן שמונח על השורש יכול גם להיות מיוחס לניתוק של כל מה שהזין את התאוות הפיזיות והתשוקות שלנו. המשמעות של חזרה בתשובה עבור יוחנן הייתה הרבה מעבר לטבילה בירדן וחוויה רוחנית. הכוונה היא למעורבות של הרצון שלנו לשנות את חיינו. בכל הקטגוריות של החיים - כבן זוג, הורה, שותף לחדר, עובד או מעסיק - אנחנו צריכים ליישם את האמונות שלנו, לא רק לתת להם אישור מילולי. אם החזרה בתשובה שלנו אמיתית, היא תשפיע על חיינו בדרכים גלויות: בנתינה שלנו, בגישה שלנו, ובהתייחסות שלנו כלפי אחרים.

 

זה יכול להתחיל עם עצבות בלב, אבל זה חייב להסתיים עם פעולה נחושה; אחרת, זו לא חרטה אמיתית ואמונה בישוע. בדיוק כמו שחיים חדשים נוצרים מאבא ואימא, כך חזרה בתשובה ואמונה בישוע תוביל לחיים חדשים מלמעלה. חרטה אינה חזרה בתשובה. יהודה איש-קריות התחרט, אבל הוא אף פעם לא חזר בתשובה. הוא יכל ליפול על ברכיו ולהתחנן לסליחתו של אלוהים, אבל הוא לא עשה זאת. הוא פחד מפני תוצאות החטא, מה שגרם לו להחזיר את הכסף לפרושים, אבל הוא מעולם לא חזר בתשובה. במקום זאת, הוא התאבד ומת בייאוש במקום למות בתקווה (מתי כ"ז 5-8).

 

שיטותיו של יוחנן המטביל לא היו רגישות במיוחד, אבל אלוהים השתמש בו מאוד. ישוע דיבר על יוחנן ואמר עליו, ״אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, לֹא קָם בִּילוּדֵי אִשָּׁה גָּדוֹל מִיּוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל, אַךְ הַקָּטֹן בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם גָּדוֹל מִמֶּנּוּ״ (מתי י״א 11).

 

ישוע אמר כי לפני שהמשיח נכנס לתמונה, לא היה איש גדול כמו יוחנן המטביל. מה היה מיוחד ביוחנן שהפך אותו לאיש כה גדול?

 

יוחנן עשה את ההיפך הגמור ממה שהיה נהוג בתקופה בה הוא חי. לא היה לו אכפת מהכבוד או מהיוקרה של המנהיגות. הוא היה מודאג לגבי צדק ויראת שמיים. הוא היה מנהיג חזק בעל אופי אדיר. הוא הרגיז את הצדוקים, הפרושים, ראשי הכהנים והסופרים בכך שלא התלבש ואכל כמוהם. הוא לא התכוון להיכנע לשחיתות, ולכן חי אורח חיים פשוט: יוֹחָנָן הָיָה לָבוּשׁ שְׂעַר גְּמַלִּים וְחָגוּר חֲגוֹרַת עוֹר בְּמָתְנָיו, וּמַאֲכָלוֹ חֲגָבִים וּדְבַשׁ הַיַּעַר״ (מרקוס א׳ 6). מטרת השירות שלו הייתה "לפנות את הדרך" לפני האדון, "להכין את הדרך" ואז "לזוז הצידה".

 

שָׁאֲלוּ הֲמוֹן הָעָם: "אִם כֵּן, מֶה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת?" הֵשִׁיב לָהֶם: "מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי כֻּתֳּנוֹת יַחֲלֹק עִם מִי שֶׁאֵין לוֹ, וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָזוֹן יַעֲשֶׂה כֵּן גַּם הוּא." גַּם מוֹכְסִים בָּאוּ לְהִטָּבֵל. שָׁאֲלוּ: "רַבִּי, מֶה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת?" הֵשִׁיב לָהֶם: "אַל תִּגְּבּוּ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנִּקְבַּע לָכֶם." גַּם אַנְשֵׁי צָבָא שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ: "וַאֲנַחְנוּ, מַה נַּעֲשֶׂה?" אָמַר לָהֶם: "אַל תַּעַשְׁקוּ אִישׁ וְאַל תִּגְזְלוּ, וְהִסְתַּפְּקוּ בְּמַשְׂכֻּרְתְּכֶם." כֵּיוָן שֶׁהָעָם הָיָה שָׁרוּי בְּצִפִּיָּה וְהַכֹּל מְהַרְהֲרִים בְּלִבָּם עַל יוֹחָנָן שֶׁמָּא הוּא הַמָּשִׁיחַ, פָּנָה יוֹחָנָן וְאָמַר אֶל כֻּלָּם: אֲנִי אָמְנָם מַטְבִּיל אֶתְכֶם בְּמַיִם, אֲבָל בּוֹא יָבוֹא הֶחָזָק מִמֶּנִּי אֲשֶׁר אֵינֶנִּי רָאוּי לְהַתִּיר אֶת שְׂרוֹךְ נְעָלָיו. הוּא יַטְבִּיל אֶתְכֶם בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּבְאֵשׁ. בְּיָדוֹ קִלְשׁוֹן הַמִּזְרֶה לְנַקּוֹת אֶת גָּרְנוֹ וְלֶאֱסֹף אֶת הַחִטָּה אֶל הָאָסָם שֶׁלּוֹ, אַךְ אֶת הַמּוֹץ יִשְׂרֹף בְּאֵשׁ בִּלְתִּי נִכְבֵּית." גַּם בִּדְבָרִים רַבִּים אֲחֵרִים הֵאִיץ בָּעָם בְּהַטִּיפוֹ לָהֶם אֶת הַבְּשׂוֹרָה. אֲבָל הוֹרְדוֹס שַׂר הָרֹבַע, אֲשֶׁר יוֹחָנָן הוֹכִיחוֹ עַל-דְּבַר אֵשֶׁת אָחִיו פִילִיפּוֹס וְעַל כָּל מַעֲשָׂיו הָרָעִים, הוֹסִיף עַל הַכֹּל גַּם אֶת זֹאת: הוּא כָּלָא אֶת יוֹחָנָן בְּבֵית סֹהַר (לוקס ג׳ 10-20).

 

מה זה קלשון המזרה? (פסוק 17). אנחנו לא משתמשים בהם הרבה בימים אלה. כאשר נקצרו צרורות החיטה, הם נלקחו אל ראש הגבעה, הגורן, שם הפרידו את המוץ מן החיטה באמצעות חביטות. אחר כך היו זורקים את הצרורות באוויר באמצעות קלשון המזרה, והרוח הייתה מפיצה את המוץ במורד הגבעה, ומפרידה בין החיטה לבין מה שיישרף. יוחנן מדבר על אחרית הימים, הזמן שבו תהיה הפרדה בן האנשים השייכים למשיח, ואלו שסירבו להצעת החסד שלו.