ללימודים נוספים בעברית לחצו כאן

9. Jesus Heals Leprosy and Paralysis

9. ישוע מרפא צרעת ושיתוק

 

חימום קצר לפני שנתחיל: האם אי פעם היית חולה, פצוע, או מרותק למיטה, ושאנשים אחרים היו צריכים לטפל בך? אם כן, איך החוויה הזאת השפיעה עליך?

 

במסגרת הלימוד שלנו היום, אנו נבחן שני מקרים בהם ישוע ריפא אנשים. כלומר, לא רק שישוע ריפא איש מצורע אלא הוא גם ריפא איש שהיה משותק. לפני שנתעמק באיש המצורע, בואו נבין מהי המשמעות של להיות חולה בצרעת.

 

מחלת הצרעת

 

הפרשן ויליאם ברקלי, מספר לנו שהיו שני סוגים של מחלת הצרעת בתקופתו של ישוע. "סוג אחד שהיה פחות חמור מהשני, והיה די דומה למחלת עור קשה מאוד. הסוג השני של המחלה החל מנקודה קטנה בגוף שאכל את הבשר עד שהחולה האומלל נשאר רק עם גדם של יד או רגל. זו הייתה חוויה ממשית של לחיות את המוות". ברקלי גם מספר לנו על החוויה והמשמעות של לחיות עם סוג כזה של צרעת:

 

זה יכול להתחיל עם גושי רקמה קטנים שמתפתחים לכיב. הכיבים מפתחים מוגלה נתעבת; הגבות נושרות; העיניים נראות כבוהות באופן תמידי; מיתרי הקול הופכים לכיבים, הקול נעשה צרוד, והנשימה מחרחרת. הידיים והרגליים תמיד מתכסות בכיבים. באופן הדרגתי, החולה המסכן הופך לגידול אחד שלם של כיבים. המחלה מסוג זה של צרעת יכולה להמשך לאורך תשע שנים, והיא מסתיימת בהפרעה נפשית, תרדמת ובסופו של דבר במוות.

 

צרעת עשויה להתחיל עם אובדן תחושה בחלק כלשהו בגוף; מערכת העצבים מושפעת באופן ישיר; השרירים מאבדים טונוס; הגידים מתכווצים עד כדי כך שהידיים נראות כמו טפרים. בהמשך מתפתחים כיבים בידיים וברגליים. באופן הדרגתי מתחילים לאבד את אצבעות הידיים והרגליים, עד שבסופו של דבר מאבדים יד או רגל שלמה. צרעת מהסוג הזה יכולה להמשך בין עשרים לשלושים שנה. זהו סוג נוראי של מוות שבו האדם מת באופן הדרגתי.

 

לוקס הרופא (זכור שלוקס היה רופא במקצועו) אומר לנו בפסוק 12 שהאיש הזה היה מכוסה בצרעת. אין ספק, שזהו הסוג הנורא ביותר של צרעת. ספר ויקרא נתן הוראות מאוד מפורשות לגבי מחלות עור שונות, וצרעת היא אחת מהן.

 

וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר-בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל-שָׂפָם, יַעְטֶה; וְטָמֵא טָמֵא, יִקְרָא. מו כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ, יִטְמָא--טָמֵא הוּא: בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ (ויקרא י״ג 45-56).

 

מצורעים לא יכלו לחיות בעיר. כמובן, זה אומר שהם לא יכלו ללכת לבית הכנסת או לבית המקדש בירושלים. הם היו מנודים מהחברה. אנשים היו סוקלים אותם באבנים אם הם התקרבו יותר מידי. לעיתים קרובות, הצרעת השפיעה על מיתרי הקול שלהם, והם לא יכלו לדבר כראוי. במקרה שכזה, הם היו צריכים להסתובב בכל מקום עם פעמון ששימש בתור צליל אזהרה לכך שהם מתקרבים. הצרעת הייתה מחלה מדבקת, כך שאפילו משפחותיהם לא היו מתקרבות אליהם. זה התחיל בתור כתם על המצח, או על העפעפיים, או על כפות הידיים. ברגע שהמחלה התפרצה, השרירים נחלשו, והמצב החמיר עם הזמן. העור של המצורע נהיה כמו מומיה. זה לא היה חריג לראות את השפתיים של הקורבן נשמטות כלפי מטה וחושפות את השיניים.

 

צרעת היא מחלה מרדימה שמשפיעה על העצבים, כלומר, העצבים שנפגעו לא יכולים לחוש כאב. בהודו דיווחו על מצורעים שלא היו להם אצבעות כי חולדות כרסמו בעצמותיהם בזמן שהם ישנו, והם אפילו לא הרגישו שאצבעותיהם נאכלו. באחד המקרים, מצורע נהיה עיוור מכיוון שהשפריץ מים רותחים על פניו ושרף את עיניו. ידיו המצורעות לא הרגישו את המים הרותחים.

 

במאמרו על מושבת המצורעים באיטו שבניגריה, שעליה הוא היה הממונה, כתב ד"ר א.ב. מקדונלד "המצורע חולה גם בראש וגם בגוף. מסיבה כלשהי קיים יחס שונה כלפי מחלת הצרעת מכל מחלה אחרת שמעוותת את הגוף. היא קשורה בבושה, אימה, ונושאת באופן מסתורי תחושת אשמה, אם כי המחלה נרכשה בתמימות כמו רוב המחלות המדבקות. לעיתים קרובות, בעקבות תחושת הדחייה והביזוי, מצורעים שוקלים להתאבד, ויש כאלה שעושים זאת." המצורע היה שנוא על ידי אחרים עד שהוא התחיל לשנוא את עצמו. לעיתים קרובות מצורעים התקבצו ביחד עם אחרים שסבלו כמוהם כדי לעזור אחד לשני. זה לא היה המצב במקרה זה. בפסקה שלנו, המצורע בא אל ישוע לבדו. איכשהו, הוא שמע על ישוע, אולי באמצעות קרוב משפחה שצעק אליו מרחוק.

 

מה הייתה ההרגשה לחיות כמו מצורע? איך הצרעת השפיעה על האדם הן מבחינה חברתית והן מבחינה רוחנית?

 

ישוע מרפא את האיש המצורע

 

בִּהְיוֹתוֹ בְּאַחַת הֶעָרִים בָּא אִישׁ נָגוּעַ כֻּלּוֹ בְּצָרַעַת. כַּאֲשֶׁר רָאָה אֶת יֵשׁוּעַ, נָפַל עַל פָּנָיו וְהִתְחַנֵּן אֵלָיו: "אֲדוֹנִי, אִם תִּרְצֶה תּוּכַל לְטַהֵר אוֹתִי." יֵשׁוּעַ הוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ וּבְנָגְעוֹ בּוֹ אָמַר: "רוֹצֶה אֲנִי! הִטָּהֵר!" וּמִיָּד נֶעֶלְמָה הַצָּרַעַת. צִוָּה עָלָיו יֵשׁוּעַ: "אַל תְּסַפֵּר לְאִישׁ", כִּי אִם לֵךְ הֵרָאֵה אֶל הַכֹּהֵן וְהַקְרֵב קָרְבָּן עַל טָהֳרָתְךָ, כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה מֹשֶׁה לְעֵדוּת לָהֶם." אוּלָם הַשְּׁמוּעָה עַל-אוֹדוֹתָיו הָלְכָה וְהִתְפַּשְּׁטָה וַהֲמוֹנִים רַבִּים נִקְבְּצוּ לִשְׁמֹעַ וּלְהֵרָפֵא מִתַּחֲלוּאֵיהֶם, אַךְ הוּא הָיָה פּוֹרֵשׁ אֶל מְקוֹמוֹת שׁוֹמְמִים וּמִתְפַּלֵּל (לוקס ה׳ 12-16).

 

שני הקטעים שנלמד היום, על האיש המצורע והאיש המשותק, הם דוגמאות של אנשים עם אמונה באלוהים. לאיש המשותק היו ארבעה חברים מלאי אמונה. כתוב, שללא אמונה, אי אפשר לרצות אותו (אל העברים ו' 16). למצורע הייתה אמונה ללכת לחפש את ישוע. הפסקה מספרת לנו כי "בִּהְיוֹתוֹ בְּאַחַת הֶעָרִים בָּא אִישׁ נָגוּעַ כֻּלּוֹ בְּצָרַעַת" (פסוק 12). הפסוק הזה מספר לנו על הייאוש שהמצורע חש. הוא הסתכן בכך שיסקלו אותו בדרך כדי להגיע לעיר. עם זאת, עבור המצורע, זו הייתה החלטה של 'הכול או לא כלום'. בגדיו הקרועים ומראה העור שלו העידו באופן מוחלט שהוא מצורע מכיוון שלוקס מציין שהוא היה "מכוסה צרעת." נראה שתחושת הייאוש יצרה אומץ שהוביל אותו לישוע.

 

אנו רואים גם ענווה מצדו של המצורע. הוא מטיל את עצמו על האדמה, וכשפניו מופנות לעפר הוא מכריז את האמונה שלו, "אם תרצה אתה יכול לטהר אותי". שימו לב שהוא לא אומר "אלוהים, אם אתה מוכן, אתה יכול לרפא אותי". האיש הזה מודע לכך שהוא צריך להיות מטוהר מהצרעת שלו. האדון לא הגיע בשביל האנשים הבלתי תלויים, אלא לאלה שמודים ברצון על אשמתם ועל הצורך שלהם להיות מטוהרים באדם הפנימי שלהם. יותר מידי אנשים נשענים על הניסיון שלהם להיות מספיק טובים; ואילו האיש הזה שמגיע למשיח, מודה שהוא לא יכול לעשות את זה לבד. הוא ידע שהרפואה שלו הייתה בידיים של ישוע. הוא היה תלוי לחלוטין במה שאלוהים יעשה עבורו מתוך רחמים.

 

ישנם אנשים שהיו רוצים לחשוב שהם יכולים להרוויח את חסדו של אלוהים. הם לא מבינים את הצורך האישי שלהם. זה כמו האיש שהתלונן בפני חבריו על העלות המופרזת של הביטוח על רכב הספורט שלו. "איך זה יכול להיות כל כך יקר, שלא ביצעתי אפילו עבירת תנועה אחת" הוא אמר. כאשר חבריו ערערו על דו"ח עבירות התנועה ה"נקי" שלו, הוא השיב, "טוב, זה כמעט נקי, יש לי רק כמה נקודות" איך יכול להיות שדו"ח עבירות התנועה שלו כמעט נקי? הדו"ח יכול להיות או נקי או לא! הדרך היחידה שיהיה לך דו"ח נקי לפני אלוהים היא לבוא אליו, להתוודות שחטאת ושהחיים שלך מוכתמים על ידי צרעת החטא. בואו אל ישוע והיטהרו!

 

בליבו של המצורע לא היה ספק שישוע יכול לעשות זאת. התיעוד האחרון של האדם שריפא מצורע היה אליהו, כאשר הוא ריפא את נעמן, שר צבא ארם (מלכים ב' פרק ה' 1-19), אך למצורע הזה שעמד לפני ישוע, לא היה כל ספק או קושי להאמין ביכולתו של המשיח לבצע ריפוי שכזה. השאלה שלו הייתה קשורה יותר לנכונות של אלוהים. הוא יודע שישוע הוא אדם קדוש, והוא מפחד לגרום לו להיות טמא. על פי ספר ויקרא, כאשר באים במגע עם מחלה, כמו שלמצורע היה, אותו אדם היה צריך לרחוץ את הבגדים שלו ונהיה טמא (באופן סמלי) למשך אותו היום (ויקרא ט"ו 1-7;31).

 

אנשים מעטים האמינו שאלוהים ירפא צרעת, מכיוון שכל מי שהיה נגוע במחלה נתפס בתור אדם טמא שלא יכל להיות תחת חסדו של אלוהים. אני יכול לדמיין כיצד הקהל ליד ישוע נרתע באימה כשהוא ראה מצורע בקרבם. מיד, אימהות אחזו בילדיהן לפני שהן נסוגו ממנו במהירות. האם ישוע יכעס על תעוזה וחוצפה שכזאת? בעוד שהאנשים סביבו הביטו בתדהמה ישוע התכופף, הביט בו בגובה העניים, הניח את ידו על ראשו של האיש ואמר, "רוֹצֶה אֲנִי! הִטָּהֵר!" ישוע נגע בו! כאשר עשה זאת, הבליטות על ידיו הפכו לאצבעות, אוזניו מיד רופאו, הרגליים צצו אל מול עיניהם, גבותיו וריסיו גדלו והשיער מיד גדל על ראשו. אלה שצפו בהו בתדהמה, בזמן שילדיהם החלו לשאול את הוריהם על מה שקרה לאיש הזה. ישוע לא היסס לרגע. הוא מוכן לרפא את אלה שבאים אליו באמונה. כולי תקווה שכל אחד מאתנו היה מתקרב לישוע עם אמונה איתנה שכזו, ששום דבר לא יכול לגבור עליה!

 

מדוע ישוע נגע בו? הוא ריפא אנשים אחרים מרחוק (יוחנן ד' 43-54, מתי ט"ו 28), מדוע לא הפעם? איך אתה חושב שהמצורע הרגיש כאשר ישוע נגע בו? מהו המסר שמועבר במגע לאדם אחר?

 

כמה זמן עבר מאז שמישהו נגע במצורע הזה? אני תוהה אם הוא התרגש ברוחו כאשר ישוע נגע בו. ללא ספק, במובן הפיזי הוא החל לבכות על כך שהאדון נגע בו. הוא חש את חמלתו ואהבתו של ישוע! איזה מראה ייחודי זה היה, להיות עד לחמלה של ישוע המושיע מועברת באמצעות ידו כאשר הוא נגע במצורע. אני בטוח שכולנו היינו בוכים אם היינו רואים את אהבת האלוהים נוגעת במצורע המנודה, שאיש לא נגע בו.

 

חמלה היא תכונה נדירה ומאוד נזקקת בימים אלו. בתחילת שנות השמונים, כאשר איידס הייתה מחלה חדשה, רבים לא הבינו, ובוודאי הרופאים בשלב מוקדם זה, כיצד היא מועברת לאנשים אחרים. הנסיכה דיאנה ביקרה אנשים עם איידס, הושיטה את ידה ונגעה בהם. עדיין יש לי את התמונה בראש, שהיא נוגעת באותם חולים. חמלה מייצרת אהבה ומסירות. דיאנה לא הייתה קדושה, אלא אדם רגיל, שהמחלה הנוראה הזאת ומצוקתם של האנשים שסבלו ממנה נגעו לליבה.

 

דבר אלוהים אומר לנו, "וּמִיָּד נֶעֶלְמָה הַצָּרַעַת." האם אתה חושב שהרקמות בגופו התחדשו באופן מיידי? האם ידו צמחה בעודם מסתכלים עליו? למה ישוע אמר לו לא לספר לאיש אלא ללכת ולהראות את עצמו לכהן בבית המקדש?

 

ייתכן שישוע היה מודאג מכך שהאיש לא יבצע את המסע הארוך של 70 ק"מ לירושלים כדי לראות את הכהן. דעתו יכלה להיות מוסחת בקלות על ידי אנשים שרצו לשמוע את הסיפור של מה שישוע עשה, ואותו האיש לא היה מתקבל בחזרה לחברה ולקהילת המאמינים עד שקיבל אישור על טהרתו מהכהן. טיהור הצרעת היה גם עדות לכהנים בירושלים שעידן המשיח בפתח. מעניין לראות שלוקס מתחיל את הפסקה הבאה בכך שהוא מציין בפני הקוראים, שהפרושים ומורי התורה צפו בכל מהלך שישוע ביצע באותה תקופה (פסוק 17).

 

ישוע מרפא איש משותק, לוקס ה' 17-26

 

בחמשת הקטעים הבאים של כתבי הקודש, לוקס מספר לנו על חמישה סיפורים שנויים במחלוקת (ה' 17-26, 27-32, 33-39; ו' 1-5, 6-11) שמובילים לקונפליקט בן ישוע להנהגה הדתית והפרושים. בקטעים אלה אנו רואים את ישוע כמי שאינו מקבל את הסטאטוס קוו, את המצב הקיים, אלא מאתגר את הדרך שבה הדברים נעשים כדי שאנשי האלוהים יראו דברים ואנשים כפי שאלוהים רואה אותם. על פי התיאור המקביל של מרקוס (מרקוס ב' 1), הסצנה התרחשה בכפר נחום על החוף הצפוני-מערבי של הכנרת. מרקוס כותב שישוע שהה באחד הבתים שם:

 

בְּאַחַד הַיָּמִים, כַּאֲשֶׁר לִמֵּד וּלְיָדוֹ יָשְׁבוּ פְּרוּשִׁים וּמוֹרֵי תּוֹרָה שֶׁבָּאוּ מִכָּל כְּפָרֵי הַגָּלִיל וּמִיהוּדָה וִירוּשָׁלַיִם, הָיְתָה בּוֹ גְּבוּרַת יהוה לְרַפֵּא. וְהִנֵּה אֲנָשִׁים נוֹשְׂאִים אִישׁ מְשֻׁתָּק עַל אֲלוּנְקָה וְהֵם מְנַסִּים לְהַכְנִיסוֹ לְתוֹךְ הַבַּיִת כְּדֵי לְהַנִּיחוֹ לְפָנָיו. אַךְ כֵּיוָן שֶׁלֹּא מָצְאוּ דֶּרֶךְ לְהַכְנִיסוֹ בִּגְלַל הֶהָמוֹן, עָלוּ עַל הַגַּג וְהוֹרִידוּהוּ עִם הָאֲלוּנְקָה דֶּרֶךְ הָרְעָפִים לְתוֹךְ הַבַּיִת, לִפְנֵי יֵשׁוּעַ. כִּרְאוֹתוֹ אֶת אֱמוּנָתָם אָמַר אֵלָיו: "בֶּן אָדָם, נִסְלְחוּ לְךָ חֲטָאֶיךָ." הֵחֵלּוּ הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים לְהַרְהֵר וְאָמְרוּ: "מִי הוּא זֶה הַמְדַבֵּר דִּבְרֵי נְאָצָה? מִי יָכוֹל לִסְלֹחַ עַל חֲטָאִים זוּלָתִי אֱלֹהִים לְבַדּוֹ?" אוּלָם יֵשׁוּעַ יָדַע אֶת מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם וְהֵשִׁיב לָהֶם: "מָה אַתֶּם מְהַרְהֲרִים בִּלְבַבְכֶם? מַה יּוֹתֵר קַל: לוֹמַר 'נִסְלְחוּ לְךָ חֲטָאֶיךָ', אוֹ לוֹמַר 'קוּם וְהִתְהַלֵּךְ'? אַךְ לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי לְבֶן-הָאָדָם הַסַּמְכוּת עֲלֵי אֲדָמוֹת לִסְלֹחַ עַל חֲטָאִים, הֲרֵינִי אוֹמֵר לְךָ" -- פָּנָה אֶל הַמְשֻׁתָּק -- "קוּם, קַח אֶת הָאֲלוּנְקָה וְלֵךְ לְבֵיתְךָ!" הוּא קָם מִיָּד לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם, הֵרִים אֶת הָאֲלוּנְקָה וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּל אֶת אֱלֹהִים. תַּדְהֵמָה אָחֲזָה אֶת כֻּלָּם, וּבְלֵב מָלֵא יִרְאָה הִלְּלוּ אֶת אֱלֹהִים וְאָמְרוּ: "נִפְלָאוֹת רָאִינוּ הַיּוֹם!" (לוקס ה׳ 17-26).

 

לוקס פותח באמירה של המבקרים שרדפו אחרי ישוע וקיוו למצוא הזדמנות להכפיש את שמו ולמצוא משהו לא חוקי בלימוד שלו, כדי שיוכלו להכריז עליו כעל נביא שקר. הם באו לבדוק ולחקור כל מילה וכל צעד שהוא עשה.

 

בפסקה זו אנו שוב רואים ביטוי של אמונה שנולדה כתוצאה מייאוש, כלומר כמה אנשים שהביאו את ידידם לישוע. כשהגיעו לבית שבו ישוע שהה, הם התאכזבו מהקהל העצום שנאסף סביבו והתאמצו להתקרב מספיק כדי לשמוע את מה שלימד ישוע מבעד לדלתות או לחלונות. קטע מקביל במרקוס ב' 1-12 מוסיף שהיו ארבעה חברים שנשאו את האיש המשותק על אלונקה. האהבה לחברם ותחושת הייאוש הובילה לגיבוש תוכנית פעולה. הם תכננו לעלות במדרגות החיצוניות אל הגג, לשבור את רעפי הגג ולהוריד את ידידם לישוע. במהלך החום של הקיץ במזרח התיכון, לעיתים קרובות אנשים ישנו על גגות שטוחים ונהנו מבריזה מרעננת.

 

פסוק 17 אומר, "הָיְתָה בּוֹ גְּבוּרַת יהוה לְרַפֵּא." מדוע שלוקס יסב את תשומת ליבנו לזה? האם כוחו של אלוהים לא תמיד נוכח כדי לרפא את החולים?

 

במהלך מפגשים קהילתיים ישנם זמנים של משיחה מיוחדת (תקרא לזה איך שתרצה). אני מעדיף לחשוב על המשיחה כעל נוכחות מיוחדת והתגלות של אלוהים. בזמנים אלה, נראה שיש מודעות מוגברת לנוכחותו של אלוהים. מצב זה של מודעות גם מעלה את הציפייה לראות מה אלוהים עתיד לעשות.

 

אני יכול לספר לכם על אירוע שהיה מאוד דומה לסיפור הזה שבדיוק קראנו בספר לוקס. זה קרה ממש לנגד עיני. זה לא התרחש בירושלים או בקהילה, אלא בסלון של מישהו בעיר הולדתי, דוברקורט, הארוויץ', באסקס שבאנגליה, שם עזרתי בהנהגת קהילה קטנה. בדיוק חזרנו מטבילה וחגגנו בביתו של מישהו, שהיה קרוב לחוף הים. רק כמה אנשים הוטבלו וכולם היו מבוגרים. באותו זמן, הרגשנו שאלוהים רוצה שנעשה את טבילתנו באירועים מאוד פומביים כדי להיות עדות לאנשים אחרים בעיר שלנו. אחרי הכול, חשבנו שאם הטבילה היתה אמורה להיות הצהרה פומבית, אז בואו באמת נכריז על זה באופן פומבי!

 

זה משך את תשומת הלב של אנשים, וגם את תשומת ליבם של העיתונאים המקומיים (אחרי הכול, זו היתה עיירה קטנה וזה לא היה מחזה שראית כל יום; אנשים לבושים באופן מלא שנכנסו לים הצפוני הקר.) בבית שבו התכנסו לאחר מכן כדי לחגוג נכחו בין שלושים וחמישה לבין ארבעים אנשים, וזה לא היה מפגש רשמי. חלק מהאנשים התקבצו בפינה ושרו שירי הלל עם גיטרה, חלק מהם דיברו וצחקו, ואחרים פשוט אכלו ביחד. טוני טיילר, אחד האנשים שהוטבלו, התייבש והחליף בגדים, אבל הוא סבל מכאב כתוצאה מהקור.

 

טוני היה נכה במשך ארבע-עשרה שנים. הוא נהיה נכה כשנפל ממנוף שבו עבד ברציפים בהאריץ', בפארקסטון קאי. הרתמה שלו לא היתה מחוברת כראוי, וכשהיא השתחררה, טוני נפל מהמנוף הגבוה אל המספנה הקשה, וסבל מפגיעה ישירה בצוואר ובגב. הרופא לא נתן לטוני הרבה תקווה שהוא יחלים, ואמר לו שיכולת התזוזה שלו תידרדר. הוא חייב את טוני לקחת תרופות חזקות נגד כאבים באופן עקבי.

 

בשל הפציעה, ידענו שהטבילה בים יכולה להיות עבורו חוויה קשה ולא נוחה. הים הצפוני רגוע לעיתים רחוקות, וטוני יכל להיכנס למים רק בעזרת אדם אחד מכל צד. הוא רצה להיטבל בים עם שאר חברי הקבוצה. לאחר הטבילה, התאספו יחד כדי להודות לאלוהים על טובו ולהתפלל עבור אלה שנטבלו. טוני רצה להירפא, אבל הוא לא ביקש תפילה לריפוי בשלב זה. רוג'ר, רועה הקהילה הראשי שלנו, רצה להתפלל עבור טוני.

אנו קוראים על כמה שיוחנן מעריך את המשיח, ועל הערכתו הנמוכה כלפי עצמו. באותם ימים, רק משרתים בזויים היו מורידים את נעליו של אדם מסוים. יוחנן אומר שהוא לא ראוי אפילו להתיר את שרוך נעליו של האדון. השקפתו על ישוע היא מה שעושה את האיש הזה לכל כך גדול בעיני אלוהים. לעיתים קרובות מנהיג גדול עשוי להתפתות להאמין לדברים הטובים שאנשים אומרים עליו או עליה. דברים כאלה משמשים את האויב כדי לנפח את גאוות המנהיג אם יאמין להם.

 

עם זאת, יוחנן היה קטן מספיק כדי שאלוהים יוכל להשתמש בו. הוא היה נביא ויותר מנביא. הוא לא הלך ל"מכללת נביאי התנ"ך", לא, אלוהים הוביל אותו למדבר השקט שם דיבר איתו ואימן אותו. הייתה לו תשוקה שהייתה ניכרת על ידי אומץ ליבו. הוא עמד מול הורדוס ואמר לו שהוא מבצע ניאוף על ידי נישואים לאשתו של אחיו, הורודיה, ועל כך הוא נאסר בכלא. כמה אנחנו זקוקים לגברים ונשים כאלה בימים החשוכים הללו, המוצפים בשחיתות בקרב המנהיגות. המסר שלו היה חזק ונועז, שנועד לטלטל אנשים מתרדמה רוחנית כדי שיוכלו לראות שהם עבדים לחטא וצריכים לחזור בתשובה ולשנות את דרכיהם.

 

יוחנן זעזע את היהודים, כן, אפילו את המנהיגים הדתיים, בכך שדרש מהם להיטבל. סוג הטבילה שהוא עשה היה קשור בדרך כלל לכניסתם של גולים, גויים (שאינם יהודים) לעם ישראל לאחר גיור. זה תקף את הגאווה היהודית.

 

הם התחילו לחשוב שיוחנן הוא המשיח המובטח. תשובתו הישירה והצנועה של יוחנן הייתה "לא". "אינני ראוי להתיר את שרוך נעליו". יוחנן הרחיק את האנשים מעצמו וסיפר להם על המשיח. כאשר ישוע בא למקום והוטבל, תפקידו של יוחנן היה להעביר את קהילתו לישוע.

 

לְמָחֳרָת רָאָה יוֹחָנָן אֶת יֵשׁוּעַ בָּא לִקְרָאתוֹ. אָמַר יוֹחָנָן: "הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם. זֶה שֶׁאָמַרְתִּי עָלָיו, 'אַחֲרַי בָּא אִישׁ אֲשֶׁר הוּא כְּבָר לְפָנַי, כִּי קֹדֶם לִי הָיָה'. וַאֲנִי לֹא הִכַּרְתִּיו, אֲבָל לְמַעַן יִגָּלֶה לְיִשְׂרָאֵל בָּאתִי אֲנִי לְהַטְבִּיל בְּמַיִם (יוחנן א׳ 29-31).

 

מעטים הגברים שיכולים לעשות דבר כזה כמו למסור את הקהילה שלהם כאשר יש להם מערך שירות כה עוצמתי. אותה גישה צריכה להיות בלבבות שלנו. המשימה שלנו היא להצביע ולספר לאנשים אחרים על ישוע, וזה מה שיוחנן עשה.

 

יוחנן המטביל לא היה מטיף של בשורת השגשוג. רחוק מכך. הוא לא הבטיח חיים מלאים ניצחון, ברכה מתמשכת והצלחה כלכלית. במונחים של היום, הוא עשוי להיחשב כמטיף הדוק של יום הדין. האם לדעתך היית נמשך למטיף שעשה את הדברים האלה?

 

1) יוחנן ביצע במכוון את הפגישות שלו בשדות פתוחים, הזמין אנשים לשבת על האדמה הקשה, ללא קשר למזג האוויר, אם היה גשום או שמשי.

2) יוחנן לבש בגדים מלוכלכים משיער גמלים, והוא אכל חרקים. הוא בקושי היה ראוי להופעה בציבור או שהיה קל להתחבר אליו, אבל נראה שאנשים היו מסוקרים לגביו.

3) הוא לא היסס להעליב את המאזינים שלו על ידי כך שקרא להם חבורה של ילדי צפעונים וכל הזמן דיבר על המשפט ויום הדין.

4) הוא הביך פקידים בכירים בממשלה על ידי חשיפת סודות פרטיים מביישים שלהם. לא היה אכפת לו מלהיות פופולרי מבחינה חברתית.

 

תשווה בן הדרשות של יוחנן לדרשות שאנו שומעים היום. זה פלא שאנשים בכלל באו לשמוע אותו, אבל הם באו! רוח ה' הייתה עליו, והכינה דור של אנשים שהביאו לעולם את מלכות האלוהים. יוחנן היה קול במדבר שזעזע את תפיסת האמת והצדק של האנשים. כיצד אתה חושב שהיית מגיב אם היית נחשף ללימוד שלו? היו אנשים שהגיעו למסקנה שהוא מטורף, ושאין לו שום דבר חשוב להגיד.

 

הוא הבהיר נקודה חשובה. בעיניהם, יהודי היה פטור ממשפט רק בגלל היחסים המיוחדים שהיו לו עם אלוהים. על פי יוחנן, זה לא היה מספיק להיות צאצא של אברהם. יוחנן המטביל קרא לאנשים ליצור קשר אישי עם אלוהים. הוא הצביע על הדרך אל ישוע, שלא רק הראה לנו את הדרך אל האב, אלא פילס את הדרך בשבילנו כדי שנוכל להיות במערכת יחסים עם האב.

 

תפילה: אלוהים, תן לי את הרגישות לשמוע כשאתה מדבר, ללא קשר במי אתה משתמש כדי לחשוף את האמת שלך. תן לי להסיר במהירות כל דבר בחיים שלי שמחזיק ועוצר אותי מללכת אחריך. עזור לי תמיד להצביע על הדרך אל ישוע כמו עבדך יוחנן.

 

קית' תומאס

דוא"לkeiththomas7@gmail.com :

אתר אינטרנט: www.groupbiblestudy.com